פסק-דין בתיק בש"פ 6717/12

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 03.09.2012 (מ"ת 38669-12-11, כבוד השופטת מ' ברנט) שבה התקבלה בקשת המשיב לעיון במסמכים המצויים בידי העוררת. ערר זה הוגש בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), והשאלה העומדת לפתחנו היא האם סעיף זה מאפשר למשיב לעיין במסמכים המבוקשים על ידו.

השתלשלות ההליכים

1.       נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק; ושתי עבירות של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק. כחלק מהראיות שהביאו לגיבוש כתב האישום, נמצאות בידי העוררת תוצאות בדיקת DNA הקושרות לכאורה את המשיב לביצוע המעשים המיוחסים לו (להלן: הבדיקה).

2.       המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לקבלת חומר חקירה הנוגע לבדיקה, הכולל נהלי עבודה, הנחיות פנימיות ופרוטוקולים שהנחו את המעבדה לזיהוי פלילי עת היא ערכה בדיקות רלוונטיות לחקירת המקרה (להלן: המסמכים). המשיב הציג בפני בית המשפט המחוזי חוות דעת שלפיה לא ניתן לבחון את תוצאות הבדיקה לולא יתקבלו אותם מסמכים. המשיב ביקש להעביר לעיונו את המסמכים הבאים: פרוטוקול הפקת DNA מהמוצגים; פרוטוקול תהליכי PCR; פרוטוקול העבודה בקיט SGMPLUS; פרוטוקול השימוש ב-RT-PCR במידה ונעשה בו שימוש; פרוטוקול הסקת המסקנות מן התוצאות שהתקבלו; השיטה והפרוטוקול באמצעותם נקבעו כמות ואיכות הDNA- של ההפקה ושל תוצרי ה-PCR כולל תיעוד מצולם של התוצאות אם נעשה; תיעוד הפרמטרים בני השינוי שבהם נעשה שימוש בתוכנה כולל ערכי סף בRFU-; רשימת החומרים שבהם נעשה שימוש אשר תכלול את שמם, שם החברה המייצרת או המספקת, מספר הקטלוגי, תאריך תפוגה, COA ועוד; מועד פתיחת המארזים של החומרים בסעיף הקודם והעברתם אם נעשתה לאריזות משנה; רשימת המכשירים שבהם נעשה שימוש הכוללת IQ, OQ ו-PQ; אישור טיפול תקופתי וכיול של המכשור ואישור מספר ההרצות בקפלירה ותעודות הסמכה של המעבדה ושל מבצעי הבדיקה אם ישנן.

3.       בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב וקבע כי יש להעביר לעיונו את החומר הנוגע לבדיקה ואת הנהלים הכלליים של המעבדה לזיהוי פלילי הנוגעים לעניין. בית המשפט הדגיש את עוצמתה הראייתית של בדיקת ה-DNA ובשל כך את הזכות של נאשם לעיין בתוצאותיה. בית המשפט ציין כי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי חוקק, בין היתר, כדי לאפשר לנאשם למצוא ראיות בחומר החקירה אשר יובילו לחפותו. מכאן, קבע בית המשפט כי אף אם קלושים הסיכויים שהמסמכים המבוקשים יסייעו למשיב בהוכחת פגם בבדיקה, הם עדיין רלוונטיים לצורך הגנתו - תנאי נדרש על פי הפסיקה לבחינה האם חומר מצוי תחת כנפי המטריה המכונה "חומר חקירה". בית המשפט ציין כי חזקה על המעבדה לזיהוי פלילי שפעלה כיאות אך אין בהנחה זו כדי לפגוע בזכותו של המשיב לעיין במסמכים שהובילו למסקנותיה. בית המשפט שלל את טענת העוררת שלפיה אם ייחשף המידע המבוקש קיים חשש שעבריינים פוטנציאלים יערימו על בדיקות ה-DNA, וקבע כי חשש ספקולטיבי זה נדחה מפני זכותו של הנאשם להליך הוגן.

           מכאן הערר שלפנינו.

טענות הצדדים

4.        העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה המסמכים הנוגעים לעבודת המעבדות הם בגדר "חומר חקירה רלוונטי". לטענתה, על המשיב היה להצביע על התועלת שעשויה לצמוח מעיונו במסמכים והוא לא השכיל לעשות כן. לשיטתה, רצונו של המשיב לוודא כי הבדיקות הספציפיות נערכות כשורה, מקבל מענה במסגרת תיק העבודה של קצין המעבדה לזיהוי פלילי שהועבר לעיונו, ובמסגרת עדותו וחקירתו של קצין זה. מכאן, לטעמה, אין לו צורך במסמכים ובקשתו היא בגדר "מסע דיג" שלא יביא לו תועלת. בהקשר לכך, העוררת ציינה כי היא מאפשרת למשיב לבצע בדיקות מטעמו בממצאים הביולוגיים שנאספו והוא בחר שלא לעשות כן. לבסוף, טוענת העוררת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התייחס להשלכות הרוחב האפשריות של החלטתו וביניהן הפגיעה בשיטות העבודה של המעבדה לזיהוי פלילי והמשטרה. העוררת מבקשת כי נוציא תחת ידינו הנחיה סדורה בנושא פרסום מסמכים הסובבים את עבודת המעבדה לזיהוי פלילי כך שהנושא יוסדר בערכאות קמא.

5.        המשיב מתנגד לערר ומבקש כי נשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. לגרסתו, יש לתת לו אפשרות לבחון ראייה מרכזית בתיק ולבדוק האם היא עומדת בתקנים המקובלים. לטענתו, ללא המסמכים המבוקשים, אין ביכולתו לבחון האם הבדיקות נעשו כראוי וכך מקופחת זכותו להליך הוגן. עוד טוען המשיב כי אין מדובר ב"מסע דיג" אלא בכיוון חקירה לגיטימי עליו יוכל לבסס טיעונים ולחקור מומחים שיסייעו בהוכחת חפותו.

6.        ביום 24.9.2012 הגישה הסניגוריה הציבורית בקשה להצטרף לדיון כ"ידיד בית משפט" ובאותו היום בקשתה התקבלה. בעקבות זאת, הגישה הסניגוריה הציבורית את עמדתה וטענה, בין היתר, כי המסמכים הרלוונטיים והסובבים את הבדיקות שנערכו במעבדות המדינה הם בהגדתם "חומר חקירה רלוונטי" לאישום, כחלק מההליך ההוגן המובטח לנאשם ולכן יש להעמידם לעיונו. זאת, משום שלדידה, עריכת בדיקות בהתאם להנחיות ראויות היא ערובה לקיומו של הליך הוגן והעיון בהנחיות אלו הוא ערובה להבטחה כי המעבדות פעלו בהתאם לאמות מידה איכותיות. בנוסף, הסניגוריה הציבורית טוענת כי זכותו של נאשם לעיין במסמכים הרלוונטיים נובעת מהדין המינהלי הכללי ומההכרה בחשיבות התנהלותן של רשויות בשקיפות לאור כללי הצדק הטבעי. לתימוכין דבריה מציינת הסניגוריה הציבורית את חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988 (להלן: חוק חופש המידע) אשר לטענתה מחייב את הרשות לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם היא יכולה להעביר מידע באופן מותנה או חלקי. הסניגוריה הציבורית תומכת טיעוניה בפסיקה מארה"ב שם הוכרה לטענתה זכות העיון של נאשם במסמכים דוגמת המסמכים דנן. עוד טוענת הסניגוריה הציבורית כי להחלטת בית המשפט המחוזי אין השלכות רוחב מאיימות, כפי שטענה העוררת. לבסוף, מציעה הסניגוריה הציבורית מתווה להעברת הנחיות המעבדה לזיהוי פלילי לידי ההגנה. לפי מתווה זה, ראוי כי מעבדות זיהוי פלילי יפרסמו ברשת האינטרנט רשימה של כלל הנחיותיהן ואת תוכנן של ההנחיות אותן סוברת המדינה שאין קושי בהצגה לציבור הרחב. בחקירה שבה נערכות בדיקות ראייתיות מטעם המדינה, מוצע כי המומחה שערך את הבדיקות יערוך רשימה של ההנחיות שלאורן ביצע את הבדיקות ורשימה זו תועמד לעיונו של נאשם.

7.        על עמדת הסניגוריה הציבורית הגישה העוררת את תגובתה. העוררת סוברת שמקומן של טענות הסניגוריה הציבורית מצוי בעולם המשפט המינהלי, בפנייה לפי חוק חופש המידע או בעתירה מנהלית, ואין להן מקום בערר המבוסס על סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. לגרסתה, שוגה הסניגוריה הציבורית בהגדרתה את המסמכים המבוקשים כ"חומר חקירה" שכן יש לבחון בכל תיק פלילי את הרלוונטיות של מסמכים אלו, ולא להעבירם באופן גורף ואחיד. העוררת טוענת כי על טענות בדבר תוצאות בדיקות להתברר בהליך העיקרי באמצעות חקירת עדים מומחים ואם יסבור בית המשפט כי יש ממש בטענותיו של נאשם, הוא יוכל לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי ולהורות על המצאת מסמכים מתאימים.

דיון    

8.      בפתח דיון, יש להכריע בשאלת הדין הראוי לאורו יש לבחון את בקשת המשיב. בקשתו של המשיב הוגשה במסגרת המשפט הפלילי, מכוח זכותו לעיין בחומר חקירה, זכות המעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי. כאשר צועדים בנתיב זה, יש לשאול שאלות שונות מאלו שהיו עולות לו היה בוחר המשיב לצעוד במשעול המשפט המינהלי ולהגיש בקשותיו לעיון במידע מכוח זכות עיון פרטית (ראה: בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 30.07.2006) (להלן: פרשת פריד)) או מכוח עקרונות של שקיפות המחייבים את הרשות הציבורית (ראו: עע"ם 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד מנגל (טרם פורסם, 15.11.2012)). מטרותיהם של שני מסלולים אלה שונות הן ועל כן בחירה בכל הליך תבחן באמצעות כלים משפטיים שונים. תכליתו של ההליך המנהלי משקפת את התפיסה כי המידע המצוי בידי הרשות לא בבעלותה הוא, אלא שייך לציבור ומוחזק בידיה כנאמנה. אף במקרים בהם זכות העיון לא תעמוד למבקש מכוח חוק חופש המידע, בהתקיים אינטרס אישי מיוחד לקבלת מידע זה, עדיין נקודת המוצא היא הגילוי והחיסיון הוא החריג (ראו: רעא 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף (לא פורסם, 14.04.2004)). אכן, גם בקשה לעיון בחומר חקירה מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי היא תלוית הליך פלילי פרטני ועל כן ניתן לומר כי היא קשורה באינטרס אישי. אולם,  נקבע בפסיקה כי על המידע המבוקש מכוח הליך זה להיות רלוונטי להגנתו של נאשם. על ההבחנה בין שני מסלולים אלה בהקשר להיקף זכות העיון כתבה כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעע"ם 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל (טרם פורסם, 19.6.2011) (להלן: פרשת סגל)):

"מחד, לא מן הנמנע כי האיזון במסלול זכות העיון הפרטית - מחוץ לגדרי חוק חופש המידע - יהיה רחב יותר, שכן במקום בו מדובר בזכות העיון הפרטית 'גורלו של מבקש המידע המסוים מונח על הכף' ... מאידך, יש לקחת בחשבון כי במסלול הפלילי הגילוי עשוי להיות - ביחס לסוג מסוים של החלטות - צר יותר, בין היתר, בפרשנות חוק סדר הדין הפלילי ... [הדבר] תלוי בין היתר גם בטיבו ומהותו של החומר המבוקש" (בפסקה 53).

           בענייננו, כאמור, בחר המשיב במסלול המשפט הפלילי ועל כן נתמקד בדינים הרלבנטיים למסלול זה ונבחן לאורם את בקשתו לקבלת המסמכים.

9.      במישור הפלילי, זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לאישום נגדו נובעת מזכותו למשפט הוגן וכוללת את הזכות לעתור לקבלת חומר שלא הועבר לידיו. לנאשם זכות לנהל את הגנתו כשהוא מכיר את מלוא חומר החקירה הנוגע לעניינו (ראו למשל: בש"פ 3823/06 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.6.2006)) ומכוחה של זכות זו, מצווה בית המשפט "לדקדק עם התביעה ולהרחיב יריעתו של "חומר חקירה" באופן שהגנתו של הנאשם לא תתקפח" (בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686 (1996)).

10.      ואולם, כמו כל זכות אחרת, גם הזכות לעיין בחומר החקירה אינה זכות מוחלטת, והיא אינה חלה על כל חומר באשר הוא. המבחן שנקבע לעניין זה בפסיקה הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום, במסגרתו נדרש "יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו" (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625, 632 (2000); ראו גם: בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו (טרם פורסם, 13.08.2009)). לא כל השערה ספקולטיבית עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרת חומר כ"חומר חקירה", ואין די בתקווה בלבד כי בתיק מסוים יימצא חומר שעשוי להועיל להגנת הנאשם, כדי להכניס את החומר בגדרי הגדרה זו (ראו בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 382 (2000)).

11.     במסגרת הבדיקה האם חומר מסוים ייחשב כחומר חקירה, יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים הקשורים בחומר הנדון. כך, למשל, יש לבחון את זיקתו של החומר לאישום ולנאשם, וכן יש לבחון את האפשרות הסבירה כי תהיה בחומר תועלת להגנת הנאשם (ראו: בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, בפסקה 6 (לא פורסם, 29.05.2003) (להלן: פרשת התצ"ר))). במסגרת זו, חשיבות החומר המבוקש להגנת הנאשם היא שאלה מרכזית שעל בית המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו "חומר חקירה" במובהק. כפי שנקבע, "בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום, אין בית המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת ידו ל'מסע דיג' שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי 'אין חקר לתבונת סניגור' ...הוא שובה לב אך גם תבונת הסניגור נשענת בדרך כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים" (שם, בפסקה 7).